אין לנו מדינה אחרת, אין לנו כנסת אחרת, אין לנו בית משפט עליון אחר, אין, פשוט אין, כל כך ברור וכל כך מסובך.

רגע אחר פרסום תוצאות הבחירות הדמוקרטיות החל הקרב על ביטול תוצאות הבחירות באמתלות שונות, תוכניות המגירה למיגור הכרעת הרוב נשלפו, המלחמה על הדמוקרטיה האמיתית החלה.

שירת המקהלה החלה במופעי האימה של נרמול הסרבנות, קריאות לביטול השתתפות בשירות מילואים, בקריאות אלימות למלחמת אחים, למרי אזרחי, מכתזיו”ת של תבהלה עבדו שעות ארוכות בתקשורת, באקדמיה, במערכת המשפט, במערכת הרפואה, בהסתדרות, בכלכלה, בהייטק, במיזמי בושה ובמצעדי שפחות, ומעל כולם בעידוד נטישת המולדת.

התבהלה שרוססה בכל פינה, בכל במה, גרמה לחלק ממובילי המחאה חסרי האחריות והמופקרים להקשות את ליבם, את עורפם, את מררתם, להקצין עמדות ולחצות עוד ויעוד קווים אדומים.

מול חלק מחבורת התבהלה והאימה, החיל והרעד, עמדו אזרחים נבוכים ומוכה תימהון, בפיהם מילה אחת, מדוע?

מדוע החלטתם לבטל את בחירתנו הדמוקרטית? מדוע החלטתם בעריצות המיעוט לדרוס ולרמוס את הדמוקרטיה?

מדוע מאיימים לפרק את הצבא, לרסק את הכלכלה, להבאיש את ריחה של מדינת ישראל בעולם, להוציא דיבת הארץ רעה כמדינת אפרטהייד, מדוע אתם מעניקים נשק קטלני בידי שונאי מדינת ישראל, למבקשי רעתה של מדינת ישראל, לB.D.S , למבקשים להשמידנו, למסכני חיילנו בבית הדין הבינלאומי בהאג, מדוע חלק מהבכירים לשעבר בזרועות הביטחון השונים התפרקו מכל אחריות בסיסית ומאשימים את הצבא המוסרי בעולם בפשעי מלחמה, באפרטהייד, מדוע חלק מהפוליטיקאים לשעבר, מתוסכלים ומלאי שנאה אישית לבנימין נתניהו פועלים ברחבי העולם להפעיל לחץ על מדינת ישראל עד כדי גיחוך ומבוכה?

הקיצונים משתי הקצוות מתבצרים בעמדתם ויש אף הסבורים כי התאהבו ביחסי הציבור בארץ ובחו”ל לו הם זוכים.

ואחרי כל התהיות, אחרי כל ההצהרות, ואחרי החשש ממלחמת אחים וממהפכה צבאית, הגיעה העת לעצור, לנשום עמוק, לשתות מים צוננים ולשבת לדבר על מה שעוד נשאר מהמכנה המשותף הסדוק.

רגע, טרם שמלחמת הרשויות תהפוך לעובדה על כל המשתמע ממנה, רגע בטרם יקרע החוט הדק, הרופף, המחבר חלק מהישראלים, חובה לעצור.

ראוי שסמלי המדינה, נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו”ר הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון, יניחו את חרבות המלחמה בנדנן, יביטו אלה באישוני אלה, יחושו את גודל השעה, את גודל האחריות המונחת על כתפם, יתייצבו אל מול האומה, יישירו מבט לאזרחי ישראל המשוועים לשקט, לנורמליות, ויאמרו מילה אחת: פשרה.

אלו יתפשרו על התוכנית הגדולה והחשובה של תיקון מערכת משפט כפי שהציגה שר המשפטים, ואלה יבחנו תיקונים חשובים ונדרשים ביותר המקובלים גם על מתנגדי הממשלה שעד לפני שנים אחדות פעלו בעוז ובעוצמה לחוללם.

העם בחר בבחירות דמוקרטיות והעניק ניצחון מובהק לממשלת ישראל כדי לממש את אמונותיהם, ערכיהם, בחירתם, למרות זאת, זה הזמן להניח ל”ייקוב הדין את ההר” ולפעול לחיבור מחדש.

לחזור אל הנורמליות, לחבר את המרכז, להחזיר את השוליים הסהרוריים למקום לו הם ראויים, בשולי הדרך.

העם משווע לשקט, העם, על כל מחנותיו, חלקיו, מביט בעיניים כלות, מבקש להגיע להסכמות, לפשרות, לשיח מכבד, לאחריות .

נבחרי הציבור האמיצים, אלו שאינם חוששים לעמוד נגד בסיס הבוחרים שלהם, אלו שאינם חוששים מחלק מהלשעברים שדעתם נשתבשה עליהם, אלו שאינם מתייראים מחלק ממובילי מחאה המופקרים, אלה שאינם נבהלים מתומכיהם הדורשים רפורמה עד הסוף.

נבחרי הציבור האמיתיים, אלו שאינם חולים במחלה הממארת ואצל חלקם אף סופנית בשנאת בנימין נתניהו, חייבים לדעת כי זו שעת הכרעה, שעה גורלית ללכידות החברה הישראלי הפצועה והמשוסעת.

דמיינו לרגע, הנשיא, רוה”מ יו”ר הכנסת ונשיאת העליון עומדים זקופים בטוחים באהבת מדינת ישראל ללא תנאים, אומרים את המשפט הבא: “הגענו להסכמות למען אזרחי מדינת ישראל, למען המדינה היהודית דמוקרטית שלנו, למען חוסננו ועוצמתנו.”

לא, הם לא עליונים, הם גם לא בני האלים – הם בסך הכל שופטים, שופטים בשר ודם, שיש להם אג’נדות פוליטיות – אותן הם מנסים לכפות על הציבור ועל נבחריו.

אוחנה אמר להם “עצור”, אל תחצו את הקו של ביטול חוקי יסוד. אנחנו נמצאים בצומת חדש ומסוכן שעלול לדרדר אותנו לתהום. שהתשובה לאפשרות לפסילת חוק יסוד היא לאו מוחלט.

הוא שב והדגיש בפני העליונים את הברור מאליו: שבמדינה דמוקרטית מערכת המשפט מכבדת את הריבון, את העם ואת בחירותיו. שפסילת חוק יסוד היא הכרעה נגד הכנסת ונגד הדמוקרטיה הישראלית.

שפסילת חוק יסוד היא למעשה צפצוף על הבוחרים ועל הכנסת. אוחנה ציטט את השופט משה לנדוי: “המחיר של ניצני הפוליטיזציה של שיפוט בית המשפט העליון כבר ניכר כיום והוא מתבטא בכרסום האמון בנייטרליות של בית המשפט בפלוגתות המשסעות את הציבור. המדובר הוא באמון של חוגים שאינם כולם קנאים דתיים”.

ואוחנה קבע את גבולות הגזרה במקרה שהעליונים יחליטו לעשות דין לעצמם ולפסול חוק יסוד. הכנסת, הוא אמר, לא תקבל בהכנעה את רמיסתה.

שופרי המערכת, כצפוי, מיהרו לצווח שמדובר באיום, במאפיה.

על ראשיהם של גנבי הדמוקרטיה בוער הכובע.

מי שלא מכיר במגבלות הכוח שלו, מי שלא מכיר בגבולות החוק, מי שחושב שקולם של 15 שופטים שווה יותר מקולם של מיליוני אזרחים – הוא זה שמתנהג כמו מאפיה, הוא זה שמאיים, הוא זה שפועל בבריונות.

אסתר חיות היא שופטת מאוד בינונית שהגיעה למעמד כה בכיר כנשיאת העליון רק בגלל שיטה מעוותת שמעדיפה וותק על כישורים. אם היא לא תעצור בשבוע הבא, כפי שאוחנה אמר, אין כבר משמעות לבחירות בישראל.

לא, הם לא עליונים, הם גם לא בני האלים – הם בסך הכל שופטים, שופטים בשר ודם, שיש להם אג’נדות פוליטיות – אותן הם מנסים לכפות על הציבור ועל נבחריו.

אוחנה אמר להם “עצור”, אל תחצו את הקו של ביטול חוקי יסוד. אנחנו נמצאים בצומת חדש ומסוכן שעלול לדרדר אותנו לתהום. שהתשובה לאפשרות לפסילת חוק יסוד היא לאו מוחלט.

הוא שב והדגיש בפני העליונים את הברור מאליו: שבמדינה דמוקרטית מערכת המשפט מכבדת את הריבון, את העם ואת בחירותיו. שפסילת חוק יסוד היא הכרעה נגד הכנסת ונגד הדמוקרטיה הישראלית.

שפסילת חוק יסוד היא למעשה צפצוף על הבוחרים ועל הכנסת. אוחנה ציטט את השופט משה לנדוי: “המחיר של ניצני הפוליטיזציה של שיפוט בית המשפט העליון כבר ניכר כיום והוא מתבטא בכרסום האמון בנייטרליות של בית המשפט בפלוגתות המשסעות את הציבור. המדובר הוא באמון של חוגים שאינם כולם קנאים דתיים”.

ואוחנה קבע את גבולות הגזרה במקרה שהעליונים יחליטו לעשות דין לעצמם ולפסול חוק יסוד. הכנסת, הוא אמר, לא תקבל בהכנעה את רמיסתה.

שופרי המערכת, כצפוי, מיהרו לצווח שמדובר באיום, במאפיה.

על ראשיהם של גנבי הדמוקרטיה בוער הכובע.

מי שלא מכיר במגבלות הכוח שלו, מי שלא מכיר בגבולות החוק, מי שחושב שקולם של 15 שופטים שווה יותר מקולם של מיליוני אזרחים – הוא זה שמתנהג כמו מאפיה, הוא זה שמאיים, הוא זה שפועל בבריונות.
אסתר חיות היא שופטת מאוד בינונית שהגיעה למעמד כה בכיר כנשיאת העליון רק בגלל שיטה מעוותת שמעדיפה וותק על כישורים. אם היא לא תעצור בשבוע הבא, כפי שאוחנה אמר, אין כבר משמעות לבחירות בישראל.

אין שום דבר בנורמות ובהיגיון הדמוקרטי שמתחייב ממנו
שרשויות השלטון הבכירות, הפרלמנט, הממשלה הנבחרת- צריכים להינדף מפני הפסיקות הגחמניות של רשויות המשפט- והדבר נכון במיוחד כאשר הליכי המינויים לרשות השופטת הם לא דמוקרטיים.

השמאל פעלו לטמטם את הציבור לחשוב שמעמדם של נבחרי הציבור כאשר יש מולם הכרעה שיפוטית , הוא כשל אזרח מן השורה.

כמו מישהו שקיבל נניח דו”ח ,קנס, ויש מולו הכרעה שיפוטית . ולכן לאזרח לא נותרה ברירה אלה לכבד את ההכרעה השיפוטית , גם אם הוא חושב שהיא אינה מוצדקת .

אבל זו שטות גמורה ומוחלטת להשליך מהאזרח , אל נבחר הציבור שמדבר ופועל מתוקף תפקידו, כמו למשל במקרה של אוחנה ששימש השר לביטחון הפנים בזמן הסאגה שהתפתחה סביב תבחיני נשיאת נשק, וביקש לפעול מתוקף תפקידו. מתוקף האמון שקיבל מהכנסת לשמש בתפקידו.

או כמו במקרה אדלשטיין ,שכיהן כיו”ר הכנסת וקיבל ציווי מבג”צ לכנס את מליאת הכנסת בניגוד לדעתו- תוך רמיסת מרחב שיקול הדעת שהיה נתון לו כיו”ר הכנסת על פי החוק.

כי יו”ר הכנסת -למשל- כאשר הוא פועל מתוקף תפקידו הוא לא בא כסתם אזרח מין השורה,

אלה הוא בא כנבחר ציבור ,וכמי שנבחר להיות יו”ר בית המחוקקים של ישראל, שהוא גם בית הנבחרים של ישראל ,

הוא בא כמי שנבחר להיות יושב ראש הבית שהמכהנים בו נבחרו בהליך דמוקרטי לייצג את העם , קולו הוא קול שבא מהעם . קול שבא מהריבון .

או ראש ממשלה , כאשר הוא בא מתוקף תפקידו , הוא בא כנבחר ציבור , ראש וראשון לנבחרי הציבור ,מי שנבחר לעמוד בראש הרשות המבצעת של ישראל .

קולו של ראש ממשלה כאשר הוא פועל מתוקף תפקידו, הוא לא כקולו של אזרח מן השורה,
אלא זה קולו של מי שנבחר בהליך דמוקרטי, להיות זה שמייצג את הבחירה של הריבון .
קולו הוא במידה רבה קולו של העם , של הריבון , כפי שהוא עלה מההליך הדמוקרטי . קולו הוא קולו של הריבון . הוא הריבון . הוא הוא הריבון . הוא הריבון .במידה רבה , הוא הוא הריבון .

כי הוא משקף את קולו של הריבון כפי הוא עולה מההליך הדמוקרטי.

ובדמוקרטיה אף גורם אינו יכול לטעון לעליונות על הריבון ,ולסמכות להכפיף או להשתיק את הריבון ,

גם לא שופטים שמונו בוועדה . – בטח לא שופטים שמונו בועדה