אפרטהייד.
אפשר לומר הרבה דברים רעים על בן גביר, וכנראה, שכולם מוצדקים.
אבל אי אפשר לקחת ממנו את מה שמגיע לו. הוא אומר את האידיאולוגיה שלו בקול רם. באולפנים:
“הזכות שלי, של אישתי, של הילדים שלי, להסתובב בכבישי יהודה ושומרון יותר חשוב מזכות התנועה של הערבים”
טוב, בואו נהיה כנים. על כולנו מוטלות הגבלות על חופש התנועה ברמה היומיומית. כל פעם שאתה עוצר ברמזור אדום הוגבל חופש התנועה שלך. כל פעם שאתה ממתין בתור הוגבל חופש התנועה שלך. כל פעם שאתה ממתין לרכבת הוגבל חופש התנועה שלך. גם אם אתה צריך לעבור בידוק, בוודאי מוגבל חופש התנועה שלך.
הכל בסדר. חופש התנועה, כמו כל זכות אחרת, איננו מוחלט. לפעמים יש לאזן אותו מול זכויות אחרות. בסדר. אין לנו טענות.
אבל איפה מתחילה מדיניות אפרטהייד?
האפרטהייד מתחיל, כאשר מוטלת הגבלה על חופש התנועה רק לאנשים מסויימים ששייכים לקבוצות מסויימות, בעוד שלקבוצות אחרות באותו מקום ובאותן נסיבות אין כל הגבלה. כאשר זכות חופש התנועה של אחד היא על חשבון האחר. כי האחר עליון. זרע כוהנים. גוי קדוש. העם הנבחר.
(וסליחה, אלוהים קצת מתכווץ בכיסאו כשבן גביר הוא הנציג של העם הנבחר)
וזוהי מדיניות אפרטהייד. סתם, עוד סממן למדינה שאנחנו הולכים להיות.
לכן, על מדיניות האפרטהייד שלך, בן גביר, שמהודהדת מקצה העולם ועד קצהו, ועל כך, שהגענו כבר ל-156 נרצחים בחברה הערבית, ועל כך שפגעת פגיעה אנושה בתדמיתה של ישראל, ועל כך שאתה איתן בדעתך ולא חוזר בך, ועל כך שאתה גזען חשוך ופריווילג על ערבים, ועל כך שאתה סתם חרא בן בליעל, נעניק לך מדליית זהב.
