לקראת סוף הקיץ החלו הסנוניות בהכנות לקראת המסע המפרך למדינות הדרום.

מכיוון שמזג האוויר היה עודנו נאה, והמסע כה ארוך ומפרך, גמלה בליבה של סנונית אחת החלטה להישאר במקומה ולהעביר את החורף בארצות הצפון.

אחיותיה של הסנונית שלנו ניסו לשכנע אותה להצטרף למסע לדרום החם, אך ללא הועיל.

נדדו הסנוניות, והסנונית שלנו נותרה במקומה, מנתרת מענף לענף בגיל, ושמחה על גורלה הטוב.

אבל החורף לא בושש מלהגיע. קור, גשם, ושלג קידמו את פניה של הסנונית שלנו. עוד יום ועוד יום. ואין מפלט המקור, ואין שום דבר להכניס למקור.

וכך, מותשת ורעבה, נופלת הסנונית שלנו אפיים ארצה, אין בה עוד כוח להניד כנף.

רצה הגורל ועבר סוס מעל הסנונית הגוססת שלנו, והותיר עליה חבילת חרא חמה  ונעימה. החמימות פשתה באיבריה של הסנונית שלנו, שהרגישה כל כך נעים וטוב בתוך החרא, עד שנתנה קולה בשיר.

עבר במקום שועל, ששמע את שירתה של הסנונית שלנו, והופ, בלע אותה ולא נודעה כי באה אל קירבו.

אז מה אנחנו למדים מסיפורה של הסנונית שלנו?

• לא כל מי שמחרבן עליך רוצה ברעתך.
• לא כל מי שמוציא אותך מהחרא רוצה בטובתך.
• והכי חשוב: אם אתה שקוע בתוך החרא, מוטב לך שתשתוק.

כאן, בחרא.ישראל אנחנו ממליצים בחום לכל החארות לשתוק. לא לשיר. כי אנחנו השועל.