“הכנסת לא תסכים לרמיסתה”

מערכת חרא.ישראל לא מוכנה לסבול את התופעה הזו שקנתה לה שביתה במחוזותינו, שלפני דיון בבית המשפט, נבחרינו שולחים איומים מרומזים ומפורשים לשופטים היושבים בדין.

מה זה החרא הזה?

“הכנסת לא תסכים לרמיסתה” הוא אומר, כשהוא מכוון לדיון הקרוב בבג”ץ, שם לגישתו כל פסק דין “לא נכון” הוא “רמיסת הכנסת”.

אמרת בנאומך הראשון כיושב ראש הכנסת, שהכנסת היא איננה הריבון. העם הוא הריבון.

נכון. אז הרשה נא לנו להזכיר לך את מי אתה משרת. אותנו. את העם. לא את הליכוד. את העם. כל העם.

והעם לא יסכים לרמיסתו.

וכך, יו”ר הכנסת, שלפי חוק הוא ממלא מקום נשיא המדינה, יוצא בהצהרה מתוקשרת לשופטי בית המשפט העליון על מנת להדריך אותם כיצד עליהם לפסוק בתיק שנמצא על שולחנם.

הוא לא לבד.

גם סמוטריץ שם. גם ההיא, נו, שו איסמה זו עם השם של מחלה קשה? אה, דיסטל, דיסטל אטבריאן.

שני האחרונים חולקים בצוותא חדא מדליית ארד, אבל מדליית הכסף השבועית הולכת לאוחנה.

אוחנה, אתה מייצג את בית המחוקקים. אתה סמל שלטון. אתה לא מאיים על בג”ץ. אתה לא מנסה להרתיע את בג”ץ. אתה לא. אחרי פסק הדין תוכל לבקר אותו, להלל אותו. מה שתרצה.

אבל לפני – לא. ובעשותך כן, יצאת חרא.

סתם כך, לסיום, רצינו לעורר נשכחות. היה פעם שופט בבית משפט העליון, ברק שמו, אדם משוקץ מתועב ושנוא בקרב ציבור חשוך, הומופוב וגזען.

והאיש הזה ישב פעם בבית המשפט לפני 20 שנה, עוד בהיותך עמוק עמוק בארון, כשדנילוביץ, הומו, עמד על זכויותיו מול חברת אלעל. לא על זכויותיו בלבד עמד דנילוביץ, אלא על זכויות הקהילה שאתה נמנה עליה, אוחנה.

ואותו ברק המשוקץ אמר בפסק הדין כך: “ביסוד ההפליה מונחים אפוא גורם השרירות, חוסר הצדק וחוסר הסבירות” (בג”ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ נ’ יונתן דנילוביץ)

ואתה עומד היום, אוחנה, הומו מוצהר, יו”ר הכנסת, המשנה לנשיא המדינה, ויורק לתוך הבאר הזו, המגן האחרון של החלשים, הנדכאים, המיעוטים והנרדפים.

וזה חרא, שרק מירי רגב יכולה להתעלות עליו.

לכן, תסתפק השבוע במדליית כסף. אבל בכל יום אחר, זה זהב טהור החרא הזה.