געגועיי לרולקס.

את מדליית הזהב השבועית כבש השבוע בקלילות דודי אמסלם, עם נאום הרולקסים שלו.

דודי אמסלם לא רק הפך את 2.5 מיליון בני עדות המזרח לחוטבי עצים ושואבי מים של האליטות האשכנזיות, אלא שמתברר שהוא מזהה נקודות אור מנצנצות כרולקסים.

ראשית, חראמסלם, כשאתה מדבר על עונדי הרולקס מעל דוכן הכנסת, כדי לנסות לצייר אותם כאליטה אשכנזית המנותקת מעם, היה מן הראוי שתסיר מיד שמאל שלך את ה’קרטייה’ שעולה עשרות אלפי ₪. זה קודם כל. אתה מבין? הנראות חשובה.

עכשיו, דודי, יקירנו, אתה צריך להבין דבר מה.

המחאה זה לא רולקסים. גם לא מרצדסים.

המחאה זה לא אשכנזים.

המחאה זה העם. דתיים וחילוניים. ספרדים ואשכנזים. ערבים ויהודים.

והאורות המנצנצים שראית, זה לא רולקסים. לא. אלה ניצולי שואה, אלה אנשי ההייטק. אלה היחידות המיוחדות, אלה אנשי הרוח. אלה המהנדסים והטייסים והסטודנטים. אלה המורים והתלמידים. גברים ונשים. זקנים וטף.

האורות שראית, זה לא רולקסים. זה הסנה הבוער בלבו של כל אחד ואחד מבני העם הזה, שיצאו להגן על המדינה שלהם ממחריביה.

וזה מה שמפחיד אותך.