“הכנסת לא תסכים לרמיסתה”
מערכת חרא.ישראל לא מוכנה לסבול את התופעה הזו שקנתה לה שביתה במחוזותינו, שלפני דיון בבית המשפט, נבחרינו שולחים איומים מרומזים ומפורשים לשופטים היושבים בדין.
מה זה החרא הזה?
“הכנסת לא תסכים לרמיסתה” הוא אומר, כשהוא מכוון לדיון הקרוב בבג”ץ, שם לגישתו כל פסק דין “לא נכון” הוא “רמיסת הכנסת”.
אמרת בנאומך הראשון כיושב ראש הכנסת, שהכנסת היא איננה הריבון. העם הוא הריבון.
נכון. אז הרשה נא לנו להזכיר לך את מי אתה משרת. אותנו. את העם. לא את הליכוד. את העם. כל העם.
והעם לא יסכים לרמיסתו.
וכך, יו”ר הכנסת, שלפי חוק הוא ממלא מקום נשיא המדינה, יוצא בהצהרה מתוקשרת לשופטי בית המשפט העליון על מנת להדריך אותם כיצד עליהם לפסוק בתיק שנמצא על שולחנם.
הוא לא לבד.
גם סמוטריץ שם. גם ההיא, נו, שו איסמה זו עם השם של מחלה קשה? אה, דיסטל, דיסטל אטבריאן.
שני האחרונים חולקים בצוותא חדא מדליית ארד, אבל מדליית הכסף השבועית הולכת לאוחנה.
אוחנה, אתה מייצג את בית המחוקקים. אתה סמל שלטון. אתה לא מאיים על בג”ץ. אתה לא מנסה להרתיע את בג”ץ. אתה לא. אחרי פסק הדין תוכל לבקר אותו, להלל אותו. מה שתרצה.
אבל לפני – לא. ובעשותך כן, יצאת חרא.
סתם כך, לסיום, רצינו לעורר נשכחות. היה פעם שופט בבית משפט העליון, ברק שמו, אדם משוקץ מתועב ושנוא בקרב ציבור חשוך, הומופוב וגזען.
והאיש הזה ישב פעם בבית המשפט לפני 20 שנה, עוד בהיותך עמוק עמוק בארון, כשדנילוביץ, הומו, עמד על זכויותיו מול חברת אלעל. לא על זכויותיו בלבד עמד דנילוביץ, אלא על זכויות הקהילה שאתה נמנה עליה, אוחנה.
ואותו ברק המשוקץ אמר בפסק הדין כך: “ביסוד ההפליה מונחים אפוא גורם השרירות, חוסר הצדק וחוסר הסבירות” (בג”ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ נ’ יונתן דנילוביץ)
ואתה עומד היום, אוחנה, הומו מוצהר, יו”ר הכנסת, המשנה לנשיא המדינה, ויורק לתוך הבאר הזו, המגן האחרון של החלשים, הנדכאים, המיעוטים והנרדפים.
וזה חרא, שרק מירי רגב יכולה להתעלות עליו.
לכן, תסתפק השבוע במדליית כסף. אבל בכל יום אחר, זה זהב טהור החרא הזה.
5 תגובות
רוזנצוייג 09.09.2320:14
6. לחזור אל הנורמליות, לחבר את המרכז, להחזיר את השוליים הסהרוריים למקום לו הם ראויים, בשולי הדרך
בתגובה להודעה מספר 0
לעצור רגע לפני מלחמת הרשויות
אין לנו מדינה אחרת, אין לנו כנסת אחרת, אין לנו בית משפט עליון אחר, אין, פשוט אין, כל כך ברור וכל כך מסובך.
רגע אחר פרסום תוצאות הבחירות הדמוקרטיות החל הקרב על ביטול תוצאות הבחירות באמתלות שונות, תוכניות המגירה למיגור הכרעת הרוב נשלפו, המלחמה על הדמוקרטיה האמיתית החלה.
שירת המקהלה החלה במופעי האימה של נרמול הסרבנות, קריאות לביטול השתתפות בשירות מילואים, בקריאות אלימות למלחמת אחים, למרי אזרחי, מכתזיו”ת של תבהלה עבדו שעות ארוכות בתקשורת, באקדמיה, במערכת המשפט, במערכת הרפואה, בהסתדרות, בכלכלה, בהייטק, במיזמי בושה ובמצעדי שפחות, ומעל כולם בעידוד נטישת המולדת.
התבהלה שרוססה בכל פינה, בכל במה, גרמה לחלק ממובילי המחאה חסרי האחריות והמופקרים להקשות את ליבם, את עורפם, את מררתם, להקצין עמדות ולחצות עוד ויעוד קווים אדומים.
מול חלק מחבורת התבהלה והאימה, החיל והרעד, עמדו אזרחים נבוכים ומוכה תימהון, בפיהם מילה אחת, מדוע?
מדוע החלטתם לבטל את בחירתנו הדמוקרטית? מדוע החלטתם בעריצות המיעוט לדרוס ולרמוס את הדמוקרטיה?
מדוע מאיימים לפרק את הצבא, לרסק את הכלכלה, להבאיש את ריחה של מדינת ישראל בעולם, להוציא דיבת הארץ רעה כמדינת אפרטהייד, מדוע אתם מעניקים נשק קטלני בידי שונאי מדינת ישראל, למבקשי רעתה של מדינת ישראל, לB.D.S , למבקשים להשמידנו, למסכני חיילנו בבית הדין הבינלאומי בהאג, מדוע חלק מהבכירים לשעבר בזרועות הביטחון השונים התפרקו מכל אחריות בסיסית ומאשימים את הצבא המוסרי בעולם בפשעי מלחמה, באפרטהייד, מדוע חלק מהפוליטיקאים לשעבר, מתוסכלים ומלאי שנאה אישית לבנימין נתניהו פועלים ברחבי העולם להפעיל לחץ על מדינת ישראל עד כדי גיחוך ומבוכה?
הקיצונים משתי הקצוות מתבצרים בעמדתם ויש אף הסבורים כי התאהבו ביחסי הציבור בארץ ובחו”ל לו הם זוכים.
ואחרי כל התהיות, אחרי כל ההצהרות, ואחרי החשש ממלחמת אחים וממהפכה צבאית, הגיעה העת לעצור, לנשום עמוק, לשתות מים צוננים ולשבת לדבר על מה שעוד נשאר מהמכנה המשותף הסדוק.
רגע, טרם שמלחמת הרשויות תהפוך לעובדה על כל המשתמע ממנה, רגע בטרם יקרע החוט הדק, הרופף, המחבר חלק מהישראלים, חובה לעצור.
ראוי שסמלי המדינה, נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו”ר הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון, יניחו את חרבות המלחמה בנדנן, יביטו אלה באישוני אלה, יחושו את גודל השעה, את גודל האחריות המונחת על כתפם, יתייצבו אל מול האומה, יישירו מבט לאזרחי ישראל המשוועים לשקט, לנורמליות, ויאמרו מילה אחת: פשרה.
אלו יתפשרו על התוכנית הגדולה והחשובה של תיקון מערכת משפט כפי שהציגה שר המשפטים, ואלה יבחנו תיקונים חשובים ונדרשים ביותר המקובלים גם על מתנגדי הממשלה שעד לפני שנים אחדות פעלו בעוז ובעוצמה לחוללם.
העם בחר בבחירות דמוקרטיות והעניק ניצחון מובהק לממשלת ישראל כדי לממש את אמונותיהם, ערכיהם, בחירתם, למרות זאת, זה הזמן להניח ל”ייקוב הדין את ההר” ולפעול לחיבור מחדש.
לחזור אל הנורמליות, לחבר את המרכז, להחזיר את השוליים הסהרוריים למקום לו הם ראויים, בשולי הדרך.
העם משווע לשקט, העם, על כל מחנותיו, חלקיו, מביט בעיניים כלות, מבקש להגיע להסכמות, לפשרות, לשיח מכבד, לאחריות .
נבחרי הציבור האמיצים, אלו שאינם חוששים לעמוד נגד בסיס הבוחרים שלהם, אלו שאינם חוששים מחלק מהלשעברים שדעתם נשתבשה עליהם, אלו שאינם מתייראים מחלק ממובילי מחאה המופקרים, אלה שאינם נבהלים מתומכיהם הדורשים רפורמה עד הסוף.
נבחרי הציבור האמיתיים, אלו שאינם חולים במחלה הממארת ואצל חלקם אף סופנית בשנאת בנימין נתניהו, חייבים לדעת כי זו שעת הכרעה, שעה גורלית ללכידות החברה הישראלי הפצועה והמשוסעת.
דמיינו לרגע, הנשיא, רוה”מ יו”ר הכנסת ונשיאת העליון עומדים זקופים בטוחים באהבת מדינת ישראל ללא תנאים, אומרים את המשפט הבא: “הגענו להסכמות למען אזרחי מדינת ישראל, למען המדינה היהודית דמוקרטית שלנו, למען חוסננו ועוצמתנו.”
אסתר חיות ושופטי העליון הם לא בני האלים – הם לא יכולים לגנוב את הדמוקרטיה בפלפולים משפטיים ובלוליינות מילולית
**********
בנאום אמיץ שם יו״ר הכנסת אמיר אוחנה מראה לשופטי העליון.
לא, הם לא עליונים, הם גם לא בני האלים – הם בסך הכל שופטים, שופטים בשר ודם, שיש להם אג’נדות פוליטיות – אותן הם מנסים לכפות על הציבור ועל נבחריו.
אוחנה אמר להם “עצור”, אל תחצו את הקו של ביטול חוקי יסוד. אנחנו נמצאים בצומת חדש ומסוכן שעלול לדרדר אותנו לתהום. שהתשובה לאפשרות לפסילת חוק יסוד היא לאו מוחלט.
הוא שב והדגיש בפני העליונים את הברור מאליו: שבמדינה דמוקרטית מערכת המשפט מכבדת את הריבון, את העם ואת בחירותיו. שפסילת חוק יסוד היא הכרעה נגד הכנסת ונגד הדמוקרטיה הישראלית.
שפסילת חוק יסוד היא למעשה צפצוף על הבוחרים ועל הכנסת. אוחנה ציטט את השופט משה לנדוי: “המחיר של ניצני הפוליטיזציה של שיפוט בית המשפט העליון כבר ניכר כיום והוא מתבטא בכרסום האמון בנייטרליות של בית המשפט בפלוגתות המשסעות את הציבור. המדובר הוא באמון של חוגים שאינם כולם קנאים דתיים”.
ואוחנה קבע את גבולות הגזרה במקרה שהעליונים יחליטו לעשות דין לעצמם ולפסול חוק יסוד. הכנסת, הוא אמר, לא תקבל בהכנעה את רמיסתה.
שופרי המערכת, כצפוי, מיהרו לצווח שמדובר באיום, במאפיה.
על ראשיהם של גנבי הדמוקרטיה בוער הכובע.
מי שלא מכיר במגבלות הכוח שלו, מי שלא מכיר בגבולות החוק, מי שחושב שקולם של 15 שופטים שווה יותר מקולם של מיליוני אזרחים – הוא זה שמתנהג כמו מאפיה, הוא זה שמאיים, הוא זה שפועל בבריונות.

אסתר חיות היא שופטת מאוד בינונית שהגיעה למעמד כה בכיר כנשיאת העליון רק בגלל שיטה מעוותת שמעדיפה וותק על כישורים. אם היא לא תעצור בשבוע הבא, כפי שאוחנה אמר, אין כבר משמעות לבחירות בישראל.
אסתר חיות ושופטי העליון הם לא בני האלים – הם לא יכולים לגנוב את הדמוקרטיה בפלפולים משפטיים ובלוליינות מילולית
**********
בנאום אמיץ שם יו״ר הכנסת אמיר אוחנה מראה לשופטי העליון.
לא, הם לא עליונים, הם גם לא בני האלים – הם בסך הכל שופטים, שופטים בשר ודם, שיש להם אג’נדות פוליטיות – אותן הם מנסים לכפות על הציבור ועל נבחריו.
אוחנה אמר להם “עצור”, אל תחצו את הקו של ביטול חוקי יסוד. אנחנו נמצאים בצומת חדש ומסוכן שעלול לדרדר אותנו לתהום. שהתשובה לאפשרות לפסילת חוק יסוד היא לאו מוחלט.
הוא שב והדגיש בפני העליונים את הברור מאליו: שבמדינה דמוקרטית מערכת המשפט מכבדת את הריבון, את העם ואת בחירותיו. שפסילת חוק יסוד היא הכרעה נגד הכנסת ונגד הדמוקרטיה הישראלית.
שפסילת חוק יסוד היא למעשה צפצוף על הבוחרים ועל הכנסת. אוחנה ציטט את השופט משה לנדוי: “המחיר של ניצני הפוליטיזציה של שיפוט בית המשפט העליון כבר ניכר כיום והוא מתבטא בכרסום האמון בנייטרליות של בית המשפט בפלוגתות המשסעות את הציבור. המדובר הוא באמון של חוגים שאינם כולם קנאים דתיים”.
ואוחנה קבע את גבולות הגזרה במקרה שהעליונים יחליטו לעשות דין לעצמם ולפסול חוק יסוד. הכנסת, הוא אמר, לא תקבל בהכנעה את רמיסתה.
שופרי המערכת, כצפוי, מיהרו לצווח שמדובר באיום, במאפיה.
על ראשיהם של גנבי הדמוקרטיה בוער הכובע.
מי שלא מכיר במגבלות הכוח שלו, מי שלא מכיר בגבולות החוק, מי שחושב שקולם של 15 שופטים שווה יותר מקולם של מיליוני אזרחים – הוא זה שמתנהג כמו מאפיה, הוא זה שמאיים, הוא זה שפועל בבריונות.
אסתר חיות היא שופטת מאוד בינונית שהגיעה למעמד כה בכיר כנשיאת העליון רק בגלל שיטה מעוותת שמעדיפה וותק על כישורים. אם היא לא תעצור בשבוע הבא, כפי שאוחנה אמר, אין כבר משמעות לבחירות בישראל.
וכדי לחדד:
אין שום דבר בנורמות ובהיגיון הדמוקרטי שמתחייב ממנו
שרשויות השלטון הבכירות, הפרלמנט, הממשלה הנבחרת- צריכים להינדף מפני הפסיקות הגחמניות של רשויות המשפט- והדבר נכון במיוחד כאשר הליכי המינויים לרשות השופטת הם לא דמוקרטיים.
השמאל פעלו לטמטם את הציבור לחשוב שמעמדם של נבחרי הציבור כאשר יש מולם הכרעה שיפוטית , הוא כשל אזרח מן השורה.
כמו מישהו שקיבל נניח דו”ח ,קנס, ויש מולו הכרעה שיפוטית . ולכן לאזרח לא נותרה ברירה אלה לכבד את ההכרעה השיפוטית , גם אם הוא חושב שהיא אינה מוצדקת .
אבל זו שטות גמורה ומוחלטת להשליך מהאזרח , אל נבחר הציבור שמדבר ופועל מתוקף תפקידו, כמו למשל במקרה של אוחנה ששימש השר לביטחון הפנים בזמן הסאגה שהתפתחה סביב תבחיני נשיאת נשק, וביקש לפעול מתוקף תפקידו. מתוקף האמון שקיבל מהכנסת לשמש בתפקידו.
או כמו במקרה אדלשטיין ,שכיהן כיו”ר הכנסת וקיבל ציווי מבג”צ לכנס את מליאת הכנסת בניגוד לדעתו- תוך רמיסת מרחב שיקול הדעת שהיה נתון לו כיו”ר הכנסת על פי החוק.
כי יו”ר הכנסת -למשל- כאשר הוא פועל מתוקף תפקידו הוא לא בא כסתם אזרח מין השורה,
אלה הוא בא כנבחר ציבור ,וכמי שנבחר להיות יו”ר בית המחוקקים של ישראל, שהוא גם בית הנבחרים של ישראל ,
הוא בא כמי שנבחר להיות יושב ראש הבית שהמכהנים בו נבחרו בהליך דמוקרטי לייצג את העם , קולו הוא קול שבא מהעם . קול שבא מהריבון .
או ראש ממשלה , כאשר הוא בא מתוקף תפקידו , הוא בא כנבחר ציבור , ראש וראשון לנבחרי הציבור ,מי שנבחר לעמוד בראש הרשות המבצעת של ישראל .
קולו של ראש ממשלה כאשר הוא פועל מתוקף תפקידו, הוא לא כקולו של אזרח מן השורה,
אלא זה קולו של מי שנבחר בהליך דמוקרטי, להיות זה שמייצג את הבחירה של הריבון .
קולו הוא במידה רבה קולו של העם , של הריבון , כפי שהוא עלה מההליך הדמוקרטי . קולו הוא קולו של הריבון . הוא הריבון . הוא הוא הריבון . הוא הריבון .במידה רבה , הוא הוא הריבון .
כי הוא משקף את קולו של הריבון כפי הוא עולה מההליך הדמוקרטי.
ובדמוקרטיה אף גורם אינו יכול לטעון לעליונות על הריבון ,ולסמכות להכפיף או להשתיק את הריבון ,
גם לא שופטים שמונו בוועדה . – בטח לא שופטים שמונו בועדה
ולמי שתהה איך מופעים ביזאריים של חוסר מודעות – כמו הסרטון המצורף של חיות על הימנעות בגץ לרדת למגרש הפוליטי – מתרקמים ובאים לעולם, הכותרת של הארץ מספקת תשובה המחשה והסבר.
האנשים האלה נמצאים עמוק בתוך תיבת תהודה רעילה, קיצונית וסהרורית. זו גם הייתה עיקר מטרת המחאה, כמו שציין אהוד ברק באחד הסרטונים. לספק ‘מעטפת’ שתגרום להם להרגיש בטוחים ומתונים באופן יחסי. לייצר פסיכוזת המונים שבה הכל הולך. מערכת כאוטית ורגשית שבה אין חשיבות לחוק, לסמכות, לתקדימים, לסדרי דין ולהגדרות שבגץ עצמו קבע בעבר.
אז כשכותרת ראשית בבטאון הבית של השופטים וסביבתם מצהירה/מאיימת שאם חיות לא תפעל לביטול חוק יסוד ולקידום נבצרות של ראש ממשלה מכהן – המבצר ייפול (!!) חלון האוברטון שלה משתנה.
פתאום, לגרור את המדינה לכאוס חוקתי כבר לא נתפס כסכנה – אלא כהזדמנות.
וככה הגענו למצב בו אסתי חיות, שהעיסוק המרכזי שלה הוא שיפוט עובדות ומערכות כללים – מתפארת בהיותה ‘א-פוליטית’. למה? כי חצי מנדט של שמאלנים מופרעים במיוחד זעם עליה אחרי שלא הדיחה את ראש הממשלה אלא רק כינסה סביב אפשרות ההדחה דיון חמור סבר עם 11 שופטים. הטירוף כשיטה.